סעד בימי מלחמת העצמאות
בי"ב תמוז תשנ"ז, ה- 30 ביוני 1947, עלתה קבוצת-סעד על אדמת טואל אשר בשערי הנגב הסמוך לעזה. היה זה חמישה חודשים לפני החלטת האומות-המאוחדות שסללה את הדרך להקמת מדינת-ישראל, בדיוק שנה אחרי "השבת-השחורה", בה נאסרו מנהיגי הישוב על-ידי שלטונות המנדט הבריטי.
את מחנה הצריפים ומגדל המים, הם הקימו כגנבים-בלילה, בשעה 3.00 אחר חצות-הליל, בנצלם פרצה בחוק העותומני, הפוסקת שאסור להרוס מבנה המקורה בגג. עד שקלטו "נציגי הוד-מלכותו" את האירוע ההיסטורי הזה - חלף כבר חצי יום או יותר, וכך ניתן היה רק להשלים עם העובדה, ולרשום את הישוב החדש שבהק בקרני-השמש שריצדו על פחי הגגות החדשים - על המפה. היה זה הישוב הראשון באותו קטע כביש המכונה כיום "כביש-סעד", ואחת מן הנקודות הבודדות שישבו לאורך הדרך בואכה באר-שבע. אותו אזור מדברי שומם ויבש בימים ההם, ללא מים וצל.
אוכלוסיית הקיבוץ הייתה מורכבת מחניכי בני-עקיבא בישראל ועולים מארבע כנפות העולם, ומנתה כ- 60 נפש.
צעירי בני-עקיבא שהתקבצו ובאו מסניפים רבים, הטו שכם כשותפים ליום אחד, בקיום מצוות יישוב-הארץ. יותר מכולם שמחה קבוצת בארות-יצחק, האחות השכנה, אשר עינגה את הצעירים המשולהבים במסיבה, ערב יום העלייה על הקרקע, ועזרה לארגן את שיירת-המשאיות למקום המיועד. בארות-יצחק אימצה והדריכה אותם בצעדיהם הראשונים, והקשר עוד הלך והתהדק בחדשים הבאים.
קבוצת בארות-יצחק עלתה להתיישבות ארבע שנים לפני סעד. גם היא - וגם כפר דרום - השתייכו "קבוץ-הדתי". בארות-יצחק הקימה את ביתה סמוך לעזה, וכפר-דרום ליד דיר-אל-בלח, כשנה לפני סעד, ביחד עם 11 הישובים החדשים שעלו לנגב ביום אחד.
בסעד - כ- 25 חברים נשארו בערוב-היום בלב השממה. במרחק של 5 ק"מ נראה עץ צאלה בודד באופק. יתר החברים חזרו בינתיים למחנה בהרצליה - משם באו - ותקווה בלבם שקרוב היום בו יתאחדו כולם, אמהות וילדיהן במקום החדש. איש מהם לא שיער איזה תקופה קשה מצפה להם. תקופה של מלחמה ודם, תקופה של חיים ומוות, כאב ושכול.
כעבור שבועות מספר חובר הישוב לקו-המים מקידוחי ניר-עם. הכל נראה ורוד, והתלמים הראשונים פולחו בטרקטור חדש באדמת-הבתולה. ההכנות להקמת ענף-הלול, המטעים וגן-הירק היו בעיצומן. כחצי שנה התנהלו החיים על מי-מנוחות, והארץ שקטה.
עם פרסום החלטת-האו"ם ב- 29.11.1947 על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים - החלה התסיסה בקרב ערביי האזור ורצועת-עזה. כשההטרדות ומאורעות-הדמים גברו - החליטו ראשי ה"הגנה" להקים גם כאן "בית-בטחון" דו-קומתי, אשר אמור היה לשמש, בשעת צרה, מקלט והגנה לתושבי-המקום.
כאן באו לידי ביטוי התמימות וחוסר-הראיה למה שעתיד להתרחש במלחמה, חודשים אחדים לאחר מכן: מול הישוב ניצב הצבא המצרי, המודרני והמחומש מכף-רגל ועד ראש. כשעפו מסביב מאות פגזי התותחים בני 25, 50 ואף 100 פאונד, איש לא סמך על חוסן הבניין בעל קירות-הבטון המשוריינים. מבוהלים ותוהים קפצו החברים לחפירות ולעמדות שנחפרו בחופזה באתי החפירה. שמא תיארו לעצמם המתכננים, שהמלחמה הזו אכן תתנהל לפי מתכונת "המאורעות" בשנים עברו?
למעשה, שימש הבניין שאנו עוסקים בו כאן למרפאה, לקשר-מורס במראות מן הגג, ובעיקר לנשקיה ולתצפיות. על-אף שהבית הוקם במהירות בשלהי הקיץ תוך כ- 4 חודשים - לא מילא את ייעודו, למענו הוקם.
בימים-הטרופים הבאים, עסקו הצעירים כמעט אך ורק בחפירת תעלות וביצורים. יש טוענים, שקבוצת-סעד הייתה אחת מן הישובים המחופרים והמבוצרים ביותר בנגב. כאן הוכח בעליל - כי הזיעה - אכן - חוסכת דם.
ב- ו' באייר תש"ח 15.5.1948, ביום הכרזת-המדינה, לא היה לחברי סעד - שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח - מצב-רוח עליז לחגיגות. כולם עסקו בחפירות, שעה שעם-ישראל רקד וצהל במרכז הארץ. החבלנים וכתת-האבטחה נשלחו לפוצץ גשרון בדרך לעזה, כדי להקשות על הצבא המצרי המשוריין לפרוץ ולבתר את הנגב. באותו היום הופצצו הישובים מן האוויר בפעם הראשונה, והנגב נותק מן הצפון. מדי-פעם פרצו שיירות משוריינים את המצור, כדי לספק נשק, תחמושת, מזון ותרופות.
בארות-יצחק, סעד וניר-עם, ספגו יום-יום הפצצות והפגזות. יש ימים, שרק אווירון ה"פרימוס" הצליח לשמור על קשר כלשהו עם העורף. ביום אחד בלבד נספרו בסעד90 פגזים, והמצב הלך והחמיר.
תושבי סעד ישבו שפופים ואובדי-עצות. לא נמצאה שום תשובה לתותחים, שזרעו חורבן והרס מסביב. משה נצר - המג"ד - גילה לא-מזמן, שעד שלא נפלו הפגזים הכבדים האלה על סעד - לא ידעו הוא ועמיתיו שברשות הצבא המצרי ארטילריה רבת-עוצמה כזו בקטע זה של החזית. משאית הקיבוץ - ברצותה להחיש אספקה - עלתה על מוקש. הנהג נכווה בצורה רצינית והובהל לבית-החולים. חיל-האוויר המצרי זרק על בית-הביטחון מנשרים בעברית קלוקלת, בהם קרא להניח את הנשק ולהיכנע.
בין לוחמי סעד ישבו גם ניצולי-שואה, שחלמו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה - והנה מאיימת עליהם תופת מחודשת. היו ששאלו עצמם בסתר-הלב, אם יש בכלל סיכוי לצאת חיים מגהינום זה...
המומחים שקלו נסיגה אסטרטגית אפשרית או קיצור קווי-ההגנה, כדי להתארגן. בהמשך המלחמה נפלו מאות רבות של פגזים, עד שכבר עייפו מלספרם. (בתום הקרבות לא נמצא במחנה אף מטר-מרובע אחד ללא רסיסים מפוייחים). איש לא העז להרים את הראש ללא צורך מן החפירות. טנק-המים ניזוק, ורזרבות המים הלכו ופחתו. הוכרז על "מצב-חירום". כל חבר קיבל ביממה 4 ספלי-מים. את הרחיצה - הס מלהזכיר. חבל על כל טיפה! מזל, שהורידו בעוד-מועד את תנור-האפייה מתחת לפני-הקרקע. שימורי הדגים והביסקוויטים נאגרו בקפידה. כדי לא להפסיק את החפירה - התחכמו, ועבדו בלילות בלבד. עם רדת-החשכה, הופקד צופה על גג בית-הביטחון. "נשקו" החשוב היה - המשרוקית. תפקידו - כבד-משקל היה: לפקוח עיניים ולשרוק, ברגע שיבחין בהבזקי-האש של התותחים. שריקתו הזהירה את החופרים בעוד מועד, לחוש למקום-מבטחים. מרגע התגלות רשף הירייה, ידעו כולם, מתוך ניסיון, שעליהם לזרוק את כלי-העבודה ולהיעלם מן השטח תוך כך-וכך שניות. לכל תותח נקצב זמן אחר: לקרוב ביותר - זה לקח 15 שניות. הצופים גילו במשך-הזמן שלוש סוללות תותחים, שכנראה מנו יחד - 9 עד 12 קנים: סוללה אחת ב "גבעת עלי-מונטר", השניה ליד ההוספיטל, והשלישית בפרברי-עזה הצפוניים. כל הצריפים והפחונים קרסו אט-אט ופצצות-התבערה שהופלו מן האווירונים השלימו את המחזה העגום.
נקמה-פורתא אחת נשארה: באחת מן ההפצצות הרבות, כששלושה אווירונים מצריים מסוג ספיטפייר ירדו עלינו בחוצפה מופגנת מעל ראשינו - הצלחנו, לא ייאמן כי יסופר, לפגוע - בעזרת מכונת-הירייה שהייתה מוצבת על חצובה - באחד מהם, והוא נפל בשדות סעד.
לאחר ההפצצה הפנינו ראשינו לאחור, על מנת לוודא שידידנו - בית
הביטחון - לא קרס גם לאחר הפעם. לא ולא - גם הפעם הוא לא איכזב ונשאר עומד על תלו. כלו מסוקס ופצוע - אך מלבד אי-אילו סדקים - שמר על זקיפותו. ליצני הקיבוץ טוענים, כי המצרים עשו הכל על מנת שלא יקרוס. היה להם נוח להשאיר בניין בולט אחד קרוב למטרה, כדי להקל על כוונון התותחים.
בשלב מסוים, תפסו המצרים גבעה סמוכה, הרחוקה מבית-הביטחון רק 750 מטר, שעקב היותה גבוהה יותר - "רכבה" ממש על המעוז "סעד". כיבוש הגבעה על ידי האויב, לא שיפר, כמובן, את מצב-הביטחון של סעד. (היום, נטוע על "גבעה 266" זו - "יער-שמחוני", והוא משקיף על עזה ועל פרבריה).
בראשית חודש תמוז, הותקף קיבוץ-נגבה קשות. באותו חודש, הוחלט סופית לפנות את כפר-דרום, שהייתה מוקפת כולה ערבים עוינים, ולא היו סיכוי ויכולת להגן עליה. אבדות קשות נגרמו לאויב, לפני שהמגינים האמיצים נסוגו משם. הם לקחו אתם את שני ספרי-התורה שהיו בידם, ובתחבולות נועזות הצליחו להסתנן רגלית דרך קווי-האויב ולהגיע אלינו.
שבוע לאחר מכן הותקפה בארות-יצחק, שהייתה מרוחקת מסעד 3 קילומטר. לסעד לא היו שום אשליות: אם תיפול, חלילה, בארות-יצחק - תגיע גם שעתה. קשרי-ידידות חמים היו שזורים בין שני הקיבוצים. היא הייתה "האם המאמצת", המדריכה והמעודדת מן היום הראשון - ועתה היא לוחמת על חייה. מסעד נמנעה כל אפשרות לחוש לעזרתה. חוסר-אונים מעיק השתרר בקרב הלוחמים.
בעזה ישבו - מלבד הכוחות המצריים - עשרות-אלפים של ערבים. לו היו מתארגנים בהמוניהם וצועדים רק עם מטאטאים בידם - לא היינו מצליחים להתגבר עליהם, כי מספר כלי-הנשק וכמות-התחמושת לא היו מספיקים להכריעם.
הקרב על בארות-יצחק התעצם. מצד האויב השתתפו 8 טנקים, עשרות משוריינים, שבעים משאיות עמוסות חיילים וציוד, וכמובן תותחים ואווירונים. בשעה 9.00 בבוקרו של אותו יום נמהר, נפגע מגדל המים, ומימיו נשפכו למקלט ששימש גם מפקדה ומחסן תחמושת. תעלת הקשר הסמוכה - יצאה, עקב הבוץ, מכלל פעולה תקינה. סגן-המפקד נהרג, והמפקד עצמו ניפגע בראשו. המצב נראה לאחר-ייאוש. ראשוני שמות החללים והפצועים נמסרו לנו במכשיר אלחוט. בהמשך - סיפר חבר סעד שישב סמוך למפקדה - המצב הלך והידרדר. לא פחות מ- 1400 חיילים מצריים הקיפו את הישוב. מזל, שהילדים והאמהות פונו, חודש לפני-כן. שני בתים כבר נכבשו על-ידי התוקפים. בחפירות-סעד, היינו מודעים היטב למתרחש סביבנו. הידיעות נמסרו מפה-לאוזן, מעמדה לעמדה. הנה מוזכר עוד שם של פצוע, ששוחחת אתו לא מזמן... הם התחננו לתגבורת, שבוששה לבוא באור היום. כשהחמיר המצב - החליטו המפקדים להסתכן ולא להתמהמה בשליחת התגבורת שהתארגנה בוואדי
אחרי בית-הביטחון. מפקדי-הפלמ"ח, הפצירו בלוחמי בארות-יצחק להחזיק מעמד בכל-מחיר, כי הנה התגבורת כבר בדרך... אכן, תוספת החיילים הגיעה, וגם שני תותחים, מורכבים על גלגלי- עץ, שכבר ראו ימים טובים יותר במלחמת-העולם הראשונה, וכונו בפי-כל "נפוליונצ'יקים". הם היו ללא מכשיר-כיוון הנראים-לעין, וכנראה חלוצי חיל-התותחנים לעתיד. פרידי - בחור יהודי דרום-אפריקני - פיקד עליהם ביד-אמונה. פלמחניק נשלח למקום מוגבה, ממנו אפשר היה להשקיף על שדה-הקרב ולדווח על דיוק הפגיעות במטרה. המתח גבר מרגע לרגע. ראשינו היו, אמנם, צמודים לנשק - אך אוזנינו היו כרויות לכל טפטוף של מידע נוסף. מספר החללים בבארות-יצחק הגיע כבר ל- 20. לפתע נשמע קול נקישת "התותח-היהודי". כולנו ליווינו בדאגה את הפגז למטרתו. מספרים, שהפגז השלישי פגע - למרבה הפלא - ממש בתוך המפקדה המצרית! ויש נשבעים - שפגע דווקא בטנק-המוביל , ואף הוריד קצת צבע ותו לא.
קורבנות האויב הסתכמו ב- 180 חללים, נוסף ל- 120 פצועים. שלל רב וחשוב נפל בידי כוחותינו. הקיבוץ עצמו ספד למתיו, ניחם את אלמנותיו ויתומיו, אך לא התאושש במהרה. אנו חייבים לו הרבה. עמידתו ההרואית תיזכר לדורות. רק בזכותו וזכות ההשגחה העליונה - אנו יושבים כיום במקום הזה.
כתב: יעקב קיני (קיבוס)
חבר קיבוץ סעד
בי"ב תמוז תשנ"ז, ה- 30 ביוני 1947, עלתה קבוצת-סעד על אדמת טואל אשר בשערי הנגב הסמוך לעזה. היה זה חמישה חודשים לפני החלטת האומות-המאוחדות שסללה את הדרך להקמת מדינת-ישראל, בדיוק שנה אחרי "השבת-השחורה", בה נאסרו מנהיגי הישוב על-ידי שלטונות המנדט הבריטי.
את מחנה הצריפים ומגדל המים, הם הקימו כגנבים-בלילה, בשעה 3.00 אחר חצות-הליל, בנצלם פרצה בחוק העותומני, הפוסקת שאסור להרוס מבנה המקורה בגג. עד שקלטו "נציגי הוד-מלכותו" את האירוע ההיסטורי הזה - חלף כבר חצי יום או יותר, וכך ניתן היה רק להשלים עם העובדה, ולרשום את הישוב החדש שבהק בקרני-השמש שריצדו על פחי הגגות החדשים - על המפה. היה זה הישוב הראשון באותו קטע כביש המכונה כיום "כביש-סעד", ואחת מן הנקודות הבודדות שישבו לאורך הדרך בואכה באר-שבע. אותו אזור מדברי שומם ויבש בימים ההם, ללא מים וצל.
אוכלוסיית הקיבוץ הייתה מורכבת מחניכי בני-עקיבא בישראל ועולים מארבע כנפות העולם, ומנתה כ- 60 נפש.
צעירי בני-עקיבא שהתקבצו ובאו מסניפים רבים, הטו שכם כשותפים ליום אחד, בקיום מצוות יישוב-הארץ. יותר מכולם שמחה קבוצת בארות-יצחק, האחות השכנה, אשר עינגה את הצעירים המשולהבים במסיבה, ערב יום העלייה על הקרקע, ועזרה לארגן את שיירת-המשאיות למקום המיועד. בארות-יצחק אימצה והדריכה אותם בצעדיהם הראשונים, והקשר עוד הלך והתהדק בחדשים הבאים.
קבוצת בארות-יצחק עלתה להתיישבות ארבע שנים לפני סעד. גם היא - וגם כפר דרום - השתייכו "קבוץ-הדתי". בארות-יצחק הקימה את ביתה סמוך לעזה, וכפר-דרום ליד דיר-אל-בלח, כשנה לפני סעד, ביחד עם 11 הישובים החדשים שעלו לנגב ביום אחד.
בסעד - כ- 25 חברים נשארו בערוב-היום בלב השממה. במרחק של 5 ק"מ נראה עץ צאלה בודד באופק. יתר החברים חזרו בינתיים למחנה בהרצליה - משם באו - ותקווה בלבם שקרוב היום בו יתאחדו כולם, אמהות וילדיהן במקום החדש. איש מהם לא שיער איזה תקופה קשה מצפה להם. תקופה של מלחמה ודם, תקופה של חיים ומוות, כאב ושכול.
כעבור שבועות מספר חובר הישוב לקו-המים מקידוחי ניר-עם. הכל נראה ורוד, והתלמים הראשונים פולחו בטרקטור חדש באדמת-הבתולה. ההכנות להקמת ענף-הלול, המטעים וגן-הירק היו בעיצומן. כחצי שנה התנהלו החיים על מי-מנוחות, והארץ שקטה.
עם פרסום החלטת-האו"ם ב- 29.11.1947 על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים - החלה התסיסה בקרב ערביי האזור ורצועת-עזה. כשההטרדות ומאורעות-הדמים גברו - החליטו ראשי ה"הגנה" להקים גם כאן "בית-בטחון" דו-קומתי, אשר אמור היה לשמש, בשעת צרה, מקלט והגנה לתושבי-המקום.
כאן באו לידי ביטוי התמימות וחוסר-הראיה למה שעתיד להתרחש במלחמה, חודשים אחדים לאחר מכן: מול הישוב ניצב הצבא המצרי, המודרני והמחומש מכף-רגל ועד ראש. כשעפו מסביב מאות פגזי התותחים בני 25, 50 ואף 100 פאונד, איש לא סמך על חוסן הבניין בעל קירות-הבטון המשוריינים. מבוהלים ותוהים קפצו החברים לחפירות ולעמדות שנחפרו בחופזה באתי החפירה. שמא תיארו לעצמם המתכננים, שהמלחמה הזו אכן תתנהל לפי מתכונת "המאורעות" בשנים עברו?
למעשה, שימש הבניין שאנו עוסקים בו כאן למרפאה, לקשר-מורס במראות מן הגג, ובעיקר לנשקיה ולתצפיות. על-אף שהבית הוקם במהירות בשלהי הקיץ תוך כ- 4 חודשים - לא מילא את ייעודו, למענו הוקם.
בימים-הטרופים הבאים, עסקו הצעירים כמעט אך ורק בחפירת תעלות וביצורים. יש טוענים, שקבוצת-סעד הייתה אחת מן הישובים המחופרים והמבוצרים ביותר בנגב. כאן הוכח בעליל - כי הזיעה - אכן - חוסכת דם.
ב- ו' באייר תש"ח 15.5.1948, ביום הכרזת-המדינה, לא היה לחברי סעד - שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח - מצב-רוח עליז לחגיגות. כולם עסקו בחפירות, שעה שעם-ישראל רקד וצהל במרכז הארץ. החבלנים וכתת-האבטחה נשלחו לפוצץ גשרון בדרך לעזה, כדי להקשות על הצבא המצרי המשוריין לפרוץ ולבתר את הנגב. באותו היום הופצצו הישובים מן האוויר בפעם הראשונה, והנגב נותק מן הצפון. מדי-פעם פרצו שיירות משוריינים את המצור, כדי לספק נשק, תחמושת, מזון ותרופות.
בארות-יצחק, סעד וניר-עם, ספגו יום-יום הפצצות והפגזות. יש ימים, שרק אווירון ה"פרימוס" הצליח לשמור על קשר כלשהו עם העורף. ביום אחד בלבד נספרו בסעד90 פגזים, והמצב הלך והחמיר.
תושבי סעד ישבו שפופים ואובדי-עצות. לא נמצאה שום תשובה לתותחים, שזרעו חורבן והרס מסביב. משה נצר - המג"ד - גילה לא-מזמן, שעד שלא נפלו הפגזים הכבדים האלה על סעד - לא ידעו הוא ועמיתיו שברשות הצבא המצרי ארטילריה רבת-עוצמה כזו בקטע זה של החזית. משאית הקיבוץ - ברצותה להחיש אספקה - עלתה על מוקש. הנהג נכווה בצורה רצינית והובהל לבית-החולים. חיל-האוויר המצרי זרק על בית-הביטחון מנשרים בעברית קלוקלת, בהם קרא להניח את הנשק ולהיכנע.
בין לוחמי סעד ישבו גם ניצולי-שואה, שחלמו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה - והנה מאיימת עליהם תופת מחודשת. היו ששאלו עצמם בסתר-הלב, אם יש בכלל סיכוי לצאת חיים מגהינום זה...
המומחים שקלו נסיגה אסטרטגית אפשרית או קיצור קווי-ההגנה, כדי להתארגן. בהמשך המלחמה נפלו מאות רבות של פגזים, עד שכבר עייפו מלספרם. (בתום הקרבות לא נמצא במחנה אף מטר-מרובע אחד ללא רסיסים מפוייחים). איש לא העז להרים את הראש ללא צורך מן החפירות. טנק-המים ניזוק, ורזרבות המים הלכו ופחתו. הוכרז על "מצב-חירום". כל חבר קיבל ביממה 4 ספלי-מים. את הרחיצה - הס מלהזכיר. חבל על כל טיפה! מזל, שהורידו בעוד-מועד את תנור-האפייה מתחת לפני-הקרקע. שימורי הדגים והביסקוויטים נאגרו בקפידה. כדי לא להפסיק את החפירה - התחכמו, ועבדו בלילות בלבד. עם רדת-החשכה, הופקד צופה על גג בית-הביטחון. "נשקו" החשוב היה - המשרוקית. תפקידו - כבד-משקל היה: לפקוח עיניים ולשרוק, ברגע שיבחין בהבזקי-האש של התותחים. שריקתו הזהירה את החופרים בעוד מועד, לחוש למקום-מבטחים. מרגע התגלות רשף הירייה, ידעו כולם, מתוך ניסיון, שעליהם לזרוק את כלי-העבודה ולהיעלם מן השטח תוך כך-וכך שניות. לכל תותח נקצב זמן אחר: לקרוב ביותר - זה לקח 15 שניות. הצופים גילו במשך-הזמן שלוש סוללות תותחים, שכנראה מנו יחד - 9 עד 12 קנים: סוללה אחת ב "גבעת עלי-מונטר", השניה ליד ההוספיטל, והשלישית בפרברי-עזה הצפוניים. כל הצריפים והפחונים קרסו אט-אט ופצצות-התבערה שהופלו מן האווירונים השלימו את המחזה העגום.
נקמה-פורתא אחת נשארה: באחת מן ההפצצות הרבות, כששלושה אווירונים מצריים מסוג ספיטפייר ירדו עלינו בחוצפה מופגנת מעל ראשינו - הצלחנו, לא ייאמן כי יסופר, לפגוע - בעזרת מכונת-הירייה שהייתה מוצבת על חצובה - באחד מהם, והוא נפל בשדות סעד.
לאחר ההפצצה הפנינו ראשינו לאחור, על מנת לוודא שידידנו - בית
הביטחון - לא קרס גם לאחר הפעם. לא ולא - גם הפעם הוא לא איכזב ונשאר עומד על תלו. כלו מסוקס ופצוע - אך מלבד אי-אילו סדקים - שמר על זקיפותו. ליצני הקיבוץ טוענים, כי המצרים עשו הכל על מנת שלא יקרוס. היה להם נוח להשאיר בניין בולט אחד קרוב למטרה, כדי להקל על כוונון התותחים.
בשלב מסוים, תפסו המצרים גבעה סמוכה, הרחוקה מבית-הביטחון רק 750 מטר, שעקב היותה גבוהה יותר - "רכבה" ממש על המעוז "סעד". כיבוש הגבעה על ידי האויב, לא שיפר, כמובן, את מצב-הביטחון של סעד. (היום, נטוע על "גבעה 266" זו - "יער-שמחוני", והוא משקיף על עזה ועל פרבריה).
בראשית חודש תמוז, הותקף קיבוץ-נגבה קשות. באותו חודש, הוחלט סופית לפנות את כפר-דרום, שהייתה מוקפת כולה ערבים עוינים, ולא היו סיכוי ויכולת להגן עליה. אבדות קשות נגרמו לאויב, לפני שהמגינים האמיצים נסוגו משם. הם לקחו אתם את שני ספרי-התורה שהיו בידם, ובתחבולות נועזות הצליחו להסתנן רגלית דרך קווי-האויב ולהגיע אלינו.
שבוע לאחר מכן הותקפה בארות-יצחק, שהייתה מרוחקת מסעד 3 קילומטר. לסעד לא היו שום אשליות: אם תיפול, חלילה, בארות-יצחק - תגיע גם שעתה. קשרי-ידידות חמים היו שזורים בין שני הקיבוצים. היא הייתה "האם המאמצת", המדריכה והמעודדת מן היום הראשון - ועתה היא לוחמת על חייה. מסעד נמנעה כל אפשרות לחוש לעזרתה. חוסר-אונים מעיק השתרר בקרב הלוחמים.
בעזה ישבו - מלבד הכוחות המצריים - עשרות-אלפים של ערבים. לו היו מתארגנים בהמוניהם וצועדים רק עם מטאטאים בידם - לא היינו מצליחים להתגבר עליהם, כי מספר כלי-הנשק וכמות-התחמושת לא היו מספיקים להכריעם.
הקרב על בארות-יצחק התעצם. מצד האויב השתתפו 8 טנקים, עשרות משוריינים, שבעים משאיות עמוסות חיילים וציוד, וכמובן תותחים ואווירונים. בשעה 9.00 בבוקרו של אותו יום נמהר, נפגע מגדל המים, ומימיו נשפכו למקלט ששימש גם מפקדה ומחסן תחמושת. תעלת הקשר הסמוכה - יצאה, עקב הבוץ, מכלל פעולה תקינה. סגן-המפקד נהרג, והמפקד עצמו ניפגע בראשו. המצב נראה לאחר-ייאוש. ראשוני שמות החללים והפצועים נמסרו לנו במכשיר אלחוט. בהמשך - סיפר חבר סעד שישב סמוך למפקדה - המצב הלך והידרדר. לא פחות מ- 1400 חיילים מצריים הקיפו את הישוב. מזל, שהילדים והאמהות פונו, חודש לפני-כן. שני בתים כבר נכבשו על-ידי התוקפים. בחפירות-סעד, היינו מודעים היטב למתרחש סביבנו. הידיעות נמסרו מפה-לאוזן, מעמדה לעמדה. הנה מוזכר עוד שם של פצוע, ששוחחת אתו לא מזמן... הם התחננו לתגבורת, שבוששה לבוא באור היום. כשהחמיר המצב - החליטו המפקדים להסתכן ולא להתמהמה בשליחת התגבורת שהתארגנה בוואדי
אחרי בית-הביטחון. מפקדי-הפלמ"ח, הפצירו בלוחמי בארות-יצחק להחזיק מעמד בכל-מחיר, כי הנה התגבורת כבר בדרך... אכן, תוספת החיילים הגיעה, וגם שני תותחים, מורכבים על גלגלי- עץ, שכבר ראו ימים טובים יותר במלחמת-העולם הראשונה, וכונו בפי-כל "נפוליונצ'יקים". הם היו ללא מכשיר-כיוון הנראים-לעין, וכנראה חלוצי חיל-התותחנים לעתיד. פרידי - בחור יהודי דרום-אפריקני - פיקד עליהם ביד-אמונה. פלמחניק נשלח למקום מוגבה, ממנו אפשר היה להשקיף על שדה-הקרב ולדווח על דיוק הפגיעות במטרה. המתח גבר מרגע לרגע. ראשינו היו, אמנם, צמודים לנשק - אך אוזנינו היו כרויות לכל טפטוף של מידע נוסף. מספר החללים בבארות-יצחק הגיע כבר ל- 20. לפתע נשמע קול נקישת "התותח-היהודי". כולנו ליווינו בדאגה את הפגז למטרתו. מספרים, שהפגז השלישי פגע - למרבה הפלא - ממש בתוך המפקדה המצרית! ויש נשבעים - שפגע דווקא בטנק-המוביל , ואף הוריד קצת צבע ותו לא.
קורבנות האויב הסתכמו ב- 180 חללים, נוסף ל- 120 פצועים. שלל רב וחשוב נפל בידי כוחותינו. הקיבוץ עצמו ספד למתיו, ניחם את אלמנותיו ויתומיו, אך לא התאושש במהרה. אנו חייבים לו הרבה. עמידתו ההרואית תיזכר לדורות. רק בזכותו וזכות ההשגחה העליונה - אנו יושבים כיום במקום הזה.
כתב: יעקב קיני (קיבוס)
חבר קיבוץ סעד
